ביאורי פסיקה

ביהמ״ש המחוזי דחה (שוב) ערעור לסיווג תקבול מניעת-תחרות כהכנסה הונית

ביהמ״ש המחוזי דחה (שוב) ערעור לסיווג תקבול מניעת-תחרות כהכנסה הונית

ביהמ”ש המחוזי בת”א דחה ביום 19.06.22 ערעור של נישום שביקש לסווג כהכנסה הונית תשלום למניעת-תחרות שקיבל במסגרת מכירת פעילות חברה שבבעלותו (ע”מ (תל אביב) 30423-01-20  אלי כהנא אחזקות בע”מ ואח’ נ’ פקיד שומה תל אביב 3). 

במסגרת מכירת החברה שבבעלות הנישום נחתמו שני הסכמים עם הרוכשת: 

  1. הסכם בין החברה עצמה לבין הרוכשת למכירת פעילות החברה בתמורה ל-3.3 מיליון דולר; 
  2. הסכם מניעת-תחרות בין הנישום (כיחיד) לרוכשת, בו מתחייב הנישום שלא להתחרות בחברה שמכר או ברוכשת בתמורה ל2.2 מיליון דולר. 

פקיד השומה סיווג את שני התשלומים יחדיו (סה”כ של 5.5 מיליון דולר) כתמורה בגין מכירת פעילות החברה המתחייבת במס חברות בשיעור של 23%, ולאחר מכן ב-30% נוספים בעת משיכת הכספים מהחברה כדיבידנד.

הנישום גרס כי התקבול בסך 2.2 מיליון ש”ח הוא תקבול אישי שלו, המהווה הכנסה הונית ולכן צריך להתמסות בידיו פעם אחת בלבד בשיעור של 25%.

כאמור, ביהמ”ש דחה את הערעור, כאשר תחילה הוא חזר על הלכת ביהמ”ש העליון בעניין ברנע (ע”א 5083/13), בה נקבע כי שאלת סיווגו של תקבול מניעת-תחרות תיבחן במהלך דו-שלבי: ראשית על ביהמ”ש להכריע האם תשלום מניעת התחרות הוא אותונטי ולא נועד להפחתת נטל המס, ושנית, כי הגבלת חופש העיסוק של הנישום מהווה “גדיעת העץ או ענף מענפיו” של יכולת ההשתכרות של הנישום.   

ביהמ”ש הבהיר כי אמנם לא מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין הנישום לרוכשת (ולכן הלכת ברנע מתאימה רק בשינויים המחויבים), אך השלב הראשון בו נבדקת מידת האותנטיות של תשלום מניעת התחרות – רלוונטית גם בהיעדר יחסי עבודה. 

ביהמ”ש המחוזי, מפי כבוד השופטת סרוסי הכריע כי אותנטיות התשלום בעבור מניעת-תחרות נותרה בסימן שאלה, וקיים חשש ממשי שפיצול ההסכמים נעשה באופן “מלאכותי” כאשר מטרתו העיקרית הייתה הפחתת נטל המס של הנישום. 

נזכיר כי הן בעניין תשלומי מניעת-תחרות (הלכת ברנע) והן בעניין הכנסות “טיפים” (הלכת ברדה), ביהמ”ש העליון קבע חזקה “חזקה” לפיה: כל תשלום שמשתלם לעובד בזיקה לעבודה – ייחשב להכנסת עבודה.

מדובר בחזקה הניתנת לסתירה ע”י העובד, אך לא בנקל.

משמעויות מרכזיות של החזקה לעיל:

  • לא רק תשלומים בעבור העבודה או התפוקה נחשבים להכנסת עבודה חייבת במס – מתנות לחגים, בונוסים, פיצויי פיטורין, מענקים וכיוצ”ב נחשבים גם הם להכנסת עבודה.
  • לא רק אם אם התשלום מתקבל מהמעסיק –  טיפים המתקבלים ישירות מלקוחות בזיקת לעבודה של מקבל הטיפ נחשבים להכנסת עבודה.
  • תשלומי אי-תחרות שמקבל עובד ממעסיקו בעת סיום העסקה – ייחשב ע”פ החזקה גם הוא להכנסת עבודה פירותית ולא להכנסה הונית.

ביהמ״ש המחוזי דחה (שוב) ערעור לסיווג תקבול מניעת-תחרות כהכנסה הונית Read More »

בית המשפט העליון קיבל בקשת פסלות שופט

בית המשפט העליון קיבל בקשת פסלות שופט

לפני מספר שבועות ניתן פסק הדין ב-ע”פ 3712/22 פלוני נ’ מדינת ישראל, במסגרתו פסל (באופן חריג מאוד) בית המשפט העליון מותב שיפוטי מלדון בעניינו של המערער. 

נגד המערער הוגש כתב אישום בגין מספר עבירות מין. המותב שנפסל היא מותב תלתא (הרכב של 3 שפוטים) אשר כלל את השופט ע’ דרויאן־גמליאל. המערער הגיש בקשה לפסול את השופט ע’ דרויאן־גמליאל מלדון בתיק. וזאת, כיוון שהשופט דן בהליך המעצר של המערער, במסגרתו נחשף לחומרים ראייתיים, וביניהם: כתב האישום, בקשת המעצר, תסקיר שירות המבחן ופרוטוקול הדיונים.

בקשה לפסלות שופט מוגשת לפי סעיף 77א לחוק בתי המשפט, הקובע כי “שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט”.

ההלכה קובעת כי המבחן לבחינת טענת הפסלות הוא מבחן אובייקטיבי הבוחן חשש ממשי למשוא פנים בפועל, ולא שיקולים של מראית פני הצדק. בתוך כך, נקבע כי אמת המידה לבחינה זו היא האם היושב בדין גיבש דעה באופן שלא ניתן עוד לשכנע אותו. 

בענייננו, בית המשפט העליון, מפי כב’ הנשיאה חיות, קיבל את הערעור וקבע כי השופט ע’ דרויאן־גמליאל יוחלף בשופט אחר ולא ידון בתיק העיקרי. החלטת בית המשפט התבססה על כך שחלף זמן קצר בלבד מאז שניתנה ההחלטה בתיק המעצר; החשיבות הצפויה של קביעות מהימנות בהליך העיקרי; וכן הסכמת המשיבה לקבלת הערעור. צוין, כי בהתאם לנסיבות קמה הצדקה להחלפת המותב, ולו מטעמים של מראית פני הצדק.

יודגש כי נדירים המקרים שבהם בית המשפט מקבל בקשות לפסלות שופט.

בהקשר זה טוב להיזכר במאמרם של פרופ’ איריס קנאור והשופט (בדימוס) אברהם טננבוים – “אם יש ספק אין ספק: כללי פסילת שופטים בשל היכרות קודמת, הצעה לרפורמה”.

“המאמר קורא לעיון מחדש בכללי פסלות שופט. […] כללי פסילה אלו מבוססים על האתוס בדבר היות השופט מקצוען ניטרלי ואובייקטיבי, אשר יש ביכולתו לדעת מתי ההיכרות המוקדמת עלולה להשפיע עליו לרעה ולהטות את החלטתו. אלא שהמאמר מראה כי תפיסה זו של השופט אינה עולה בקנה אחד עם מחקרים מתחום הכלכלה ההתנהגותית.
[…] המאמר מציע להמיר את המבחן הנוהג להפעלת שיקול דעת שיפוטי בדבר “חשש ממשי למשוא פנים” במבחן חדש – “מבחן ספק ההשפעה”.

בית המשפט העליון קיבל בקשת פסלות שופט Read More »

ביהמ״ש המחוזי הורה על מחיקת הערת אזהרה להבטחת זכות המגורים של אישה בהליך גירושין

ביהמ״ש המחוזי הורה על מחיקת הערת אזהרה להבטחת זכות המגורים של אישה בהליכי גירושין

לפני כחודש ניתן פסק הדין בעמ”ש (מחוזי ת”א) 5146-12-21 פלוני נ’ פלונית, שבמסגרתו הפך בית המשפט המחוזי את החלטת בית המשפט לענייני משפחה, בבקשת המערער למחוק את הערת האזהרה שנרשמה לטובת המשיבה, גרושתו, המאפשרת לה לגור בדירה עד ליום מותה.

בין הצדדים נחתם הסכם שמכוחו נרשמה הערת אזהרה לטובת האישה, שמטרתה להבטיח את האפשרות שלה להתגורר בדירה עד ליום מותה. כעבור מספר שנים היחסים בין הצדדים עלו על שרטון והחלו השניים להגיש תביעות הדדיות זה נגד זה. בין היתר, הגיש הבעל תביעה לביטול הערת האזהרה האמורה.

הערת אזהרה היא הערה שבעל זכות במקרקעין (בעלות, שכירות, שאילה, זיקת הנאה, זכות קדימה או משכנתה – ר’ סעיפים 126–127 לחוק המקרקעין) מבקש לרשום במרשם המקרקעין, והיא מעידה על  התחייבות שלו, בין אם בהסכם ובין אם לאו, לעשות במקרקעין עסקה או להימנע מלעשות בהם עסקה. 

במקרה זה, בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה וקבע, כי נוכח העובדה שמחיקת הערת האזהרה לא הייתה מותנית בגירושין או בפרידה, לאישה זכות להתגורר בדירה למשך כל ימי חייה חרף גירושי הצדדים, וכי הערת האזהרה תמחק עם מות האישה. לחלופין, לרשות האישה עומדת זכות הבחירה אם להמשיך להתגורר יחד בבית עם הגרוש שלה, או לעזוב את הדירה ולקבל בתמורה תשלום חודשי בסך 4,000 ש”ח מהגרוש.

אולם, בית המשפט המחוזי שלערעור הפך את החלטת בית משפט קמא, וקבע כי המערער עמד בנטל והצליח להוכיח שמבחינת פרשנות, לא ניתן לפרש את ההסכם באופן כזה שתעמוד לאישה זכות מגורים בנכס גם אם הצדדים יפרדו או יתגרשו.

עוד נקבע, כי נוכח העובדה שלא מדובר בהסכם מסחרי, אלא בהסכם בין בני זוג, חובת תום הלב לפי סעיף 39 לחוק החוזים חלה ביתר שאת. על כן, יש לתת להסכם פרשנות כך שיחול רק במצב שבו הצדדים נשואים, ולהשלימו בהתאם לסעיף 26 לחוק החוזים.

ביהמ״ש המחוזי הורה על מחיקת הערת אזהרה להבטחת זכות המגורים של אישה בהליך גירושין Read More »

בית המשפט דחה בקשה
למתן היתר נישואין לקטינה

בית המשפט דחה בקשה למתן היתר נישואין לקטינה

בית המשפט לענייני משפחה דחה בקשת קטינה (בת 17 וחודשיים) למתן היתר נישואין עם בן זוגה הבגיר (בה”נ 39986-09-21 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה). 

המבקשת בת 17 וחודשיים, הגישה בקשה למתן היתר נישואין לקטינה, בבקשה להתיר לה להתחתן עם בן זוגה, בגיר בן 20. הבקשה הוגשה בשל העובדה כי המבקשת הרתה, ובתמיכת הוריה והורי בן זוגה.

תסקיר לשכת שירותי הרווחה התרשם לטובה מן המבקשת, אך העריך כי עדיין אינה בשלה מבחינה רגשית, וכי אינה מבינה עד הסוף את המשמעות של היריון והשינויים הצפויים בעקבותיו. לפיכך, לא נמצא כי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן היתר כאמור.

כמו כן, היועמ”ש סבר כי הריונה של המבקשת לא עומד בדרישות הדין למתן היתר נישואין, וכי לא מדובר בטובת הקטינה, ועל כן מוטב להמתין עד הגעתה לגיל הנישואין.

חוק גיל הנישואין קובע איסור על נישואי קטינים. עד שנת 2003 החוק אסר נישואין על מי שטרם מלאו לו 17 שנים, אך בשנת 2013 תוקן החוק וגיל הנישואין הועלה ל־18 שנים.

בית המשפט עמד על התכלית שבבסיס החוק, והיא מניעת תופעת נישואין של קטינים וקטינות שאינם בשלים, ושאינם מבינים את המשמעויות.

סעיף 5 לחוק גיל הנישואין משאיר לבית המשפט שיקול דעת להתיר נישואי קטינים שגילם פחות מ־18 שנים. הסעיף קובע שני תנאים מצטברים: (1) הקטין או הקטינה בני 16 שנים לפחות; (2) קיימות נסיבות מיוחדות הקשורות בטובת הקטין או הקטינה.

הפסיקה כבר עמדה על הפרשנות של “נסיבות מיוחדות”, ונקבע כי מדובר במבחן גמיש. לצד זאת, נקבעו מספר מקרים שאינם עולים כדי “נסיבות מיוחדות”. בין המקרים: הסכמת הנערה לנישואיה; הסכמת הורי הנערה לנישואיה; מנהגי העדה שאליה משתייכים בני הזוג;; היריון.

במקרה זה, בית המשפט חזר על קביעת בית המשפט בעבר וקבע כי היריון הוא לא “נסיבה מיוחדת” למתן היתר נישואין, ובנסיבות המקרה של הקטינה ושל בני הזוג, נמצא כי מתן היתר כאמור לא יהיה לטובתה. 

בהקשר זה טוב להיזכר במאמרו של השופט (בדימוס) בנימין ארבל – “על שיקול הדעת במתן היתר נישואין לקטינות”, המעניק העררת פסיקה על ע”א 37/67 קופר נ’ מדינת ישראל, שם נדונה לראשונה סוגיית גיל הנישואין ומתן היתר נישואין לקטינות.

בית המשפט דחה בקשה
למתן היתר נישואין לקטינה
Read More »

סמכות שר המשפטים
להחליט על הימנעות מהסגרה

סמכות שר המשפטים
להחליט על הימנעות מהסגרה

לפני שבועיים ניתן פסק הדין בבג״ץ 2942/22 יהודה וניש נ׳ שר המשפטים, שעניינו בהחלטת שר המשפטים לחתום על צווי ההסגרה את העותרים לצרפת.

הסיפור מתחיל בבקשת הסגרה שהגישה ממשלת צרפת לישראל בטענה שהעותרים הונו וניסו להונות, באופן שיטתי, מספר מוסדות רפואיים וחברות מסחריות בצרפת.

היועמ״ש הגיש עתירה לביהמ״ש המחוזי להכרזתם כברי-הסגרה (כהוראת סעיף 3(ב) לחוק ההסגרה, התשי״ד-1954). ביהמ״ש קיבל את עתירת היועמ״ש והכריז על העותרים כברי-הסגרה לצרפת. ערעור העותרים לביהמ״ש העליון בעניין – נדחה.

לאחר דחיית הערעור, העותרים פנו לשר המשפטים והעלו בפניו טענות שונות במטרה לשכנעו להימנע מחתימה על צו ההסגרה. השר בחן טענותיהם והחליט לחתום על צווי ההסגרה. מכאן העתירה לבג״ץ שנדחתה כאמור.

הוראת החוק הרלוונטית היא סעיף 18 לחוק ההסגרה, שקובעת כי: ״שר המשפטים רשאי לצוות על ביצוע הסגרתו של מבוקש שהכרזתו כבר-הסגרה קיבלה תוקף סופי, ומשציווה כך מותר למסור את המבוקש למדינה המבקשת ולהעבירו מחוץ לגבולות ישראל״.

ביהמ״ש העליון כבר דן בסמכות זו של שר המשפטים במסגרת בג״ץ 852/86 אלוני נ׳ שר המשפטים, שם נקבע כי הכלל הוא לבצע את הסגרתו של מי שהוכרז כבר-הסגרה, וכי על אף שלשר המשפטים סמכות שבשיקול דעת להחליט להימנע מהסגרה – שימוש בסמכות זו יוגבל ״רק לנסיבות מיוחדות וכבדות משקל״.

בבג״ץ אלוני נקבעו שני שיקולים עיקריים שיש בכוחם כדי להצדיק הימנעות מהפעלת סמכותו של שר המשפטים להימנע מהסגרה:

  1. שיקולים מדיניים בתחום יחסי החוץ – כיוון ששר המשפטים הוא דמות פוליטית, יתכנו שיקולים מדיניים אשר יצדיקו הימנעות מחתימה על צו הסגרה.
  2. שיקולים פרסונליים-הומניטריים – לדוגמה, אם האדם שהכריזו עליו כבר-הסגרה נמצא על ערש דווי, ככל הנראה שיהיה מדובר במעשה בלתי צודק בעליל המהווה התעמרות קשה.

במסגרת בחינת השיקולים, על השר אף לבחון אם נוצרו נסיבות חדשות שלא נשקלו על ידי ביהמ״ש בעת שבחן את העתירה והכריז על המבוקש כבר-הסגרה, או האם ישנם נתונים בדוקים שהופכים את ההסגרה לבלתי צודקת בעליל.

מעבר לכך, נקבע בפסיקה מבחן תלת-שלבי שעל שר המשפטים לבחון:

  1. הגדרת הטעם לאי-הסגרה
  2. בדיקת הנושא עובדתית
  3. קבלת מסקנה תוך התחשבות בתכלית חוק ההסגרה

בחזרה לבג״ץ יהודה וניש – העתירה נדחתה, בין היתר, מהטעם שטענות העותרים בדבר קיומם של שיקולים הומניטריים כבדי משקל אשר מצדיקים את אי-הסגרתם – אינן מקיימות את המבחנים ההלכתיים שנקבעו בפסיקה ופורטו לעיל.

סמכות שר המשפטים
להחליט על הימנעות מהסגרה
Read More »

האם יחילו את ״תזת הצבירה״
גם על דוקטרינת ההגנה מן הצדק?

האם יחילו את ״תזת הצבירה״ על דוקטרינת ההגנה מן הצדק?

בתחילת חודש אפריל 2022 ניתן פסק דין בערעור על הכרעת הדין וגזר הדין בע״פ 8934-02-19 דן נ׳ פרקליטות מחוז תל אביב מיסוי וכלכלה, בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, כב׳ השופטים הימן, טופף ומאור.

הערעור עסק, בין היתר, בטענות ״ההגנה מן הצדק״ של אדם שהורשע בעבירות לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ״ג-1963 ונגזרו עליו 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, לצד עונשים נלווים (מאסר מותנה וקנס כספי).

לאחר דין ממצה, המותב הגיע למסקנה כי דין הערעור, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין – להידחות.

עם זאת, כב׳ השופט מאור ציין באמרת אגב כי ראוי לאמץ תזה שיפוטית המכונה תזת הצבירה – גם במקרה של טענת הגנה מן הצדק בעקבות מספר מחדלים של רשויות התביעה.

תזת הצבירה עוסקת במקרים שבהם ישנה הצטברות של טעמים משפטיים רבים (שלכל אחד מהם אין נפקות מספקת לכשעצמו) – באופן המצדיק מתן משקל להצטברות הטעמים יחדיו בהכרעת הדין. ניתן לומר, כי התזה משנה את המשוואה הבאה: 0=0+0. בהתאם לתזת הצבירה 1=0+0. כלומר, יתכנו מקרים שבהם אף שכל אירוע או מעשה בנפרד לא חוצים רף מסוים, הצבירה של האירועים או המעשים מקנה לאותם אירועים או מעשים פן מחמיר.

נוסף למשפט הפלילי, תזת הצבירה כבר מצאה ביטוי בתחומי משפט שונים כמו דיני עבודה, דיני חוזים ומשפט חוקתי.

דוקטרינת ההגנה מן הצדק (להלן: ״הדוקטרינה״), שבה השתמש המערער, מעוגנת בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ״ב-1982, ולפיו בית המשפט רשאי לבטל את כתב האישום אם ״הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית״.

תכלית הדוקטרינה היא להבטיח את תקינות ההליך הפלילי, ולשמור שלא תהיה פגיעה ממשית בעקרונות הצדק וההגינות.

בע״פ 4855/02 מדינת ישראל נ׳ בורוביץ, אשר ניתן לפני שהדוקטרינה עוגנה בחקיקה ראשית, נקבע מבחן משולש להפעלת סמכות בית המשפט לביטול כתב אישום במסגרת הדוקטרינה:

  1. בשלב הראשון – על בית המשפט לבחון ולזהות אם נפלו פגמים בהליכים ולהעריך את עוצמתם. זאת, במנותק משאלת אשמתו או חפותו.
  2. בשלב השני – על בית המשפט לבחון האם יש בקיומו של ההליך הפלילי פגיעה קשה בתחושת הצדק וההגינות, במנותק מהפגמים. בשלב זה, על בית המשפט לאזן בין השיקולים התומכים בניהול ההליך ובין האינטרסים ששוללים את המשך קיומו.
  3. בשלב השלישי – ככל שבית המשפט שוכנע כי קיומו של הליך פלילי יפגע באופן קשה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם ניתן לרפא את הפגמים באמצעים מידתיים יותר מאשר בדרך של ביטול כתב האישום. בית המשפט יכול למשל לקבוע כי הפגיעה בתחושת הצדק וההגינות לא מצדיקה את ביטול כתב האישום, אך היא כן מצדיקה את ביטולם של אישומים ספציפיים.

בהקשר של פס״ד דן, כב׳ השופט מאור העלה את השאלה האם יש לבחון כל פגם ופגם שעליו מצביע הנאשם בהתנהלות רשויות החקירה, במנותק מהתמונה הכוללת, או שמא יש לבחון את הצטברותם הכוללת של המחדלים, שאף אם כל אחד מהפגמים בנפרד אין בו כדי לפגוע בתחושת הצדק וההגינות, עוצמתם יחד יש בה כדי להטות את הכף לטובת קבלת טענת ההגנה מן הצדק. וזאת, אף שבמקרה זה, תשובתו הייתה לשלילה.

הצעתו של כב׳ השופט מאור היא חדשנית, במובן זה שעד כה תזת הצבירה במשפט הפלילי שימשה את בית המשפט כדי להרשיע נאשמים (כך, רק לאחרונה הרשיע בית המשפט בעליון ברע״פ 6477/20 שחם נ׳ מדינת ישראל), ואילו יישום של הצעת כב׳ השופט מאור יוביל לביטול אישומים. כלומר, במקרה זה, תזת הצבירה יכולה לחזק ולהגן על הנאשם.

האם יחילו את ״תזת הצבירה״
גם על דוקטרינת ההגנה מן הצדק?
Read More »

השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם :)

כתובת

דוד סחרוב 5, ראשון לציון

טלפון

050-3907996

אני מסכים/ה לתנאי השימוש באתר
ליצירת קשר בוואטסאפ, לחצו כאן
דילוג לתוכן