מבצע ״עלות השחר״ - שימוש בכוח יזום כהגנה עצמית לגיטימית
- מעין סער
- ניתוח משפטי(+)
מבצע “עלות השחר” שהתקיים בשבוע החולף בעזה היה “חריג” בנוף הסבבים והמבצעים בעזה מהבחינה שהוא נפתח ביוזמת ישראל. על אף היוזמה של ישראל בהפעלת הכוח, ועל אף יחסי כוחות אה-סימטריים בין הצדדים – נראה שהמבצע התקבל כלגיטימי בקרב הקהילה הבינלאומית. אנחנו כאן כדי לבאר איך זה קרה 🙂
נזכיר שיש לעשות הבחנה חדה בין דיני השימוש בכוח לבין דיני הלחימה:
בעוד שדיני השימוש בכוח עוסקים בשאלה האם עצם הפעלת הכוח היא לגיטימית (ללא התייחסות לאופן הפעלת הכוח), דיני הלחימה עוסקים בחוקיות הפעולות שבוצעו בעת הפעלת הכוח (תחת ההנחה שהפעלת הכוח עצמה לגיטימית).
חריג ההגנה העצמית לאיסור הכללי לשימוש בכוח הוא כלל מנהגי מושרש במש”בל הפומבי ואף עוגן בסעיף 51 למגילת האו”ם. ככלל, חריג ההגנה העצמית דורש 2 תנאים מצטברים:
- צורך מיידי ומכריע לפעולה שאינו מותיר ברירה אחרת – תנאי הצורך;
- דרישת מידתיות.
ברור כי בדרך הפשט, פעולה יזומה של מדינה לא יכולה לעמוד בדרישה הראשונה של צורך מיידי ומכריע, שהרי הפעולה היזומה בהגדרתה היא לא תגובה לאיום או צורך.
עם זאת, קיימת דוקטרינה שנקראת “הגנה עצמית מקדימה” שעליה הסתמכה ישראל. מדובר בדוקטרינה שטרם התקבלה בצורת רווחת ומובהקת במש”בל הפומבי, ובהחלט ניתן לראות בקבלת מבצע “עלות השחר” בקהילה הבינ”ל כלגיטימי משום צעד נוסף לביסוס הדוקטרינה.
טוב לדעת, שדוקטרינת ה”הגנה העצמית המקדימה” התעוררה כבר בשנת 1967 כאשר במלחמת ששת הימים, ישראל הייתה הראשונה לתקוף. ישראל טענה כי המבחן של צורך מיידי ומכריע לא צריך להיות “מבחן הירייה הראשונה” אלא בחינת הצורך המיידי מבחינה מהותית. לטענתה, ארגון הכוחות של צבא מצרים וסגירת מיצרי טיראן הקימו צורך מיידי ומכריע מספק.