פיתוח זכויות הפלות בישראל- תהליך היסטורי ומורכב

נושא הפסקת הריון בישראל עבר תהליך ארוך ומורכב עד שהגיע לצורתו הנוכחית. כמו מדינות רבות בעולם, בישראל יש חוקים המסדירים את הנושא. בתחילת דרכה, המדינה לא הייתה מעורבת בחקיקה ספציפית בנוגע לזכותה של אישה להפסיק את הריונה, והסתמכה במקום זאת על החוק מתקופת המנדט הבריטי. לכן הדבר מותר רק אם הוכח סיכון רפואי ממשי לחיי האישה. אם הוצא להורג מחוץ לתנאים אלה, הן האישה והן הרופא המטפל עלולים להיגזר לעונשי מאסר. אף על פי כן, הפלות מתרחשות, אבל בדרכים סודיות ופרטיות.

התפתחויות מרכזיות בשנות החמישים והשבעים

כפי שארחיב בהמשך, בשנות החמישים: ועדה ציבורית המליצה להתיר הפסקת הריון בנסיבות מסוימות, תוך התחשבות בנסיבות חברתיות ופסיכולוגיות. בשנת 1977 תוקן החוק הפלילי כדי להבהיר את התנאים הספציפיים להפסקת הריון חוקית. מצבים אלו כוללים את גיל האישה (מתחת ל-18 או מעל 40), מצב משפחתי (רווק או בהריון מחוץ לנישואין), חשש ממומים גופניים או נפשיים של העובר וסכנה לחיי האישה או פגיעה פיזית או נפשית משמעותית.

חקיקה והמלצות ועדות

החוקים הפליליים בישראל נחשבים מחמירים יחסית למדינות אחרות בעולם. יש דיון ציבורי חריף על החוק, ויש קבוצות הפועלות להרחבת ולהגביל את התקופה שבה ניתן להפסיק הריון. נשים רבות עדיין נתקלות בקשיים במימוש זכויותיהן בשל מכשולים בירוקרטיים, עמדות חברתיות ודתיות וקשיים כלכליים. לקבלת מידע נוסף על נושא זה, בקרו בדף כתיבה אקדמית. ב-1952 התרחשו שתי התפתחויות מרכזיות בזכויותיהן של נשים ישראליות להפסקת הריון: ראשית, בית המשפט הרחיב את הפרשנות של “סיבות רפואיות” כעילה להפסקת הריון. הפסיקה מתירה גם הפסקת הריון בנסיבות שאינן סכנה מיידית לחייה של האישה. שנית, “קופת חולים” החלה להקים ועדות מיוחדות שתפקידן לבחון את בקשותיהן של נשים להפסקת הריון ולקבוע האם הן עומדות בתנאים הקבועים בחוק.

השלכות חברתיות וכלכליות

התפתחויות אלו מסמנות צעד חשוב בהכרה בזכויות נשים. הם מאפשרים הפסקת הריון חוקית בפיקוח רפואי מוסדר ומסייעים להפחית את מספר ההפלות הלא חוקיות והמסוכנות. עם זאת, חשוב לציין שהחוק נותר מגביל ומותר רק מסיבות רפואיות. נשים רבות נאלצות להתמודד עם קשיים במימוש זכויותיהן, כגון מכשולים בירוקרטיים ועמדות חברתיות ודתיות שמרניות.

ועדות והמלצות נוספות

בשנות ה-60 וה-70 התפתחו עוד יותר זכויות הנשים הישראליות להפסקת הריון. ועדת בן-גוריון (1962) דנה בהקמת ועדות להפסקת הריון בבתי חולים ציבוריים מורשים. עם זאת, גישתה של הוועדה הייתה שמרנית בכך שהיא ביקשה להקשות על נשים לבצע הפלות. ועדה ציבורית (ועדת גבאי (1972)) בראשות מאיר גבאי מונתה לבחון מחדש את האיסור החוקי על הפסקת הריון מלאכותית. הוועדה המליצה להרחיב את התנאים להפסקת הריון חוקית, בהתחשב בנסיבות חברתיות ופסיכולוגיות. למידע נוסף על הנושא, ניתן לקרוא בדף טיפים שימושיים.

חקיקה עדכנית ותיקונים לחוק

המלצות ועדת גבאי היו פורצות דרך. הם קראו להכרה בזכויות האישה כבסיסיות והציעו מתווה חדש להסדרת הפסקת הריון בישראל, תוך התחשבות בטובת האישה ובמצב חייה. עם זאת, ההמלצות לא אומצו מיד וידרשו שנים של מאבקים ציבוריים ופוליטיים כדי ליישם בחקיקה. גם כיום, החוק עדיין נחשב מחמיר יחסית למדינות אחרות בעולם.

חקיקה ומאבקים ציבוריים

הוועדה הגישה דו”ח שבו המליצה על תיקון החוק. תמצית הרפורמה היא לתת לוועדות הרפואיות סמכות לאשר הפסקת הריון כאשר קיימות מספר סיבות אפשריות. הסיבות שצוינו כוללות איומים על חייה של האישה, נזק חמור לבריאותה, הריון כתוצאה מאונס או גילוי עריות, מום בעובר ומצוקה נפשית קשה. בעקבות המלצות ועדת שוטים הונח בסוף שנות ה-70 חוק התיקון לחוק הפלילי (הפסקת הריון) 1977-1977. החוק קובע תנאים ספציפיים שבהם מותרת הפסקת הריון חוקית בישראל. חוק זה הוא אבן דרך חשובה במאבק להרחבת זכויות נשים. הוא מכיר בזכותן של נשים לקבל החלטות לגבי גופן ועתידן. הפסקת הריון מסוכנת.

המאבק המתמשך לזכויות נשים

איסור חובה זה על הפסקת הריון אינו עולה בקנה אחד עם צורכי החברה הישראלית. כתוצאה מכך, נשים רבות נאלצות לעבור הפלות בלתי חוקיות, תוך סיכון בריאותן ואף את חייהן. מדינות רבות ברחבי העולם אימצו חקיקה מתקדמת יותר בנוגע להפסקת הריון, תוך התחשבות בנסיבות חברתיות. בישראל, לעומת זאת, החקיקה בנושא נותרה מיושנת ומגבילה. הצעת החוק המקורית כללה הוראה סוציאלית המתירה את ההליך במקרים של עוגמת נפש קשה. אולם בלחץ מפלגות חרדיות, הסעיף הזה נמחק מהנוסח הסופי. הדבר מדגיש את המורכבות והאתגרים של חקיקת הפסקת הריון בישראל: מתחים קיימים בין תפיסות עולם שונות לגבי זכויות נשים, וקבוצות פוליטיות בעלות השפעה פוליטית משמעותית עלולות להוביל להגבלות על זכויות נשים. המאבק להרחבת זכויות הנשים נמשך ודורש מאמצים ציבוריים ופוליטיים.

חוק העונשין והשפעותיו

למרות הקשיים, החוק הפלילי מ-1977 היה צעד חשוב קדימה. הוא הכיר בזכותן של נשים לקבל החלטות לגבי גופן ועתידן וקבע את המנגנונים הנורמטיביים המסדירים את ההפלות בישראל. סיבות חברתיות נמחקו מהחוק הפלילי ב-1977, ויצרו פער עצום בין החוק למציאות. לנשים נשואות רבות אין אמצעים חוקיים להפסיק את ההריון כשהן נתקלות בקשיים חברתיים וכלכליים. ההחלטה להסיר את העניין החברתי הגיעה בלחץ מפלגות חרדיות. לטענתם, גורם זה פוגע בערכי המשפחה והדת. נשים נשואות נאלצו אפוא לעבור תהליך קשה וקפדני יותר כדי לקבל רישיון. לעומת זאת, לנשים לא נשואות ניתן אוטומטית אישור להפסיק הריון ללא קשר לנסיבותיהן. זה הונע על ידי תפיסות דתיות ואתניות שעודדו מודלים משפחתיים “ראויים”. המצב שנוצר כאשר מסירים סיבות חברתיות אינו צודק ואינו שוויוני. נשים נשואות שחוו קשיים חברתיים וכלכליים נאלצות להתמודד עם קשיים רבים במימוש זכותן להפסקת הריון. מאז נחקק חוק העונשין, התנהלו מאבקים ציבוריים רבים להרחבת זכויותיהן של נשים להפסקת הריון. המאבקים הללו השיגו תוצאות משמעותיות, אך יש עדיין עבודה רבה לעשות כדי להבטיח שלנשים תהיה הזכות לקבל החלטות לגבי גופן ועתידן.

תקנות ושינויים בחוק הפלילי

התקנות בדבר הרשאה להפסקת הריון בישראל מצויות בסעיפים 321-312 לחוק העונשין. סעיף 316 לחוק הפלילי קובע כי לוועדה להפסקת הריון יש סמכות להעניק אישור לרופא אם האישה מסכימה, ובלבד שמתקיימת אחת מהעילות הקבועות בחוק:
  • האישה מתחת לגיל 18 או מעל גיל 40;
  • הריון עקב קשר אסור לפי הדין הפלילי או קשר עריות או קשר בלתי לגיטימי;
  • העובר עלול להיוולד עם פגמים גופניים או נפשיים;
  • המשך ההיריון עלול לסכן את חיי האישה ולגרום לנזק פיזי ונפשי;
נשים מפגינות למען זכויות הפלות בישראל

תיקונים והתפתחויות עדכניות

החוק הפלילי של 1977 עבר מספר תיקונים לפני שהגיע לנוסחו הנוכחי. זה התחיל בסעיף 175 לצו המנדטורי, שאסר לחלוטין על הפסקת הריון. ארגון הבריאות העולמי מפליל את התנהגותו של “אדם המתכוון לגרום לאישה להפסיק את הריונה, בין אם יש לה ילד ברחמה ובין אם לאו”. דליה אבן מציינת במאמרה שהציבור לא היה מוכן לאיסור מוחלט ולכן התפתח שוק שחור שסיכן את בריאות הנשים ואף את חייהן. מצב בלתי נסבל זה עורר מאבקים ציבוריים ופוליטיים נרחבים הקוראים לחקיקה שתאפשר הליכים משפטיים ובטוחים.

גישות והחלטות בתי משפט

עוד לפני חקיקת החוק, בתי המשפט נקטו בגישה מקלה יחסית לאיסורים. הם התירו הוצאות להורג בנסיבות חריגות, במיוחד כאשר היה חשש לחייה או לבריאותה של אישה. גישת ביניים זו קובעת אחריות פלילית לביצוע הפלות, אך פוטרת את המבצע מאחריות אם הוא סבור סובייקטיבית שההליך נועד להציל את חייה של האישה. חוק 1975 ניסה להסדיר נושא זה בצורה חוקית ומסודרת. ההצעה מנסה לאזן בין ערכים שונים, ביניהם זכותן של נשים להגדרה עצמית, ערכים משפחתיים ודתיים, והאינטרס הציבורי בהגנה על חיי העובר.

דיונים והשלכות אתיות

ההסדר הקודם של איסור גורף כבר לא התאים לצרכים המשתנים של החברה הישראלית. כתוצאה מכך, מערכת המשפט נוטה להרגיע את אכיפת האיסור ובמקרים רבים נמנעת מלהעמיד לדין נשים שעברו הפלות. ההיתר הכללי שניתן להפסקות ספונטניות מעורר חששות רבים, הן מנקודת מבט אתית, מוסרית ודמוגרפית, והן מנקודת מבט פסיכולוגית וחברתית. חששות אלו כוללים את הסיכון של ערעור ערך חיי אדם, העברת מסרים שליליים על מוגבלות ואפשרות להשתמש בהפסקת הריון כאמצעי למניעת לידת ילד עם מוגבלות. הצעת החוק מנסה ליצור “שביל ביניים”. מצד אחד קבעה כי הפסקת הריון מלאכותית תהווה עבירה פלילית. מצד שני, חסינות מפני אחריות פלילית אפשרית בהתקיים תנאים מסוימים. תנאים אלו נועדו לאזן בין זכותן של נשים לבחור את גופן לבין אינטרסים ציבוריים שונים. הצעת החוק עוררה דיון ציבורי סוער ולוהט. קבוצות שונות הביעו את עמדותיהן לגבי ההסדרים המוצעים, תוך התמקדות בערכים ובאינטרסים הכרוכים בכך.

סיכום ותיקונים אחרונים

הטקסט המשפטי הסופי שאושר נקט בגישה מגבילה יותר. הוא קובע תנאים ספציפיים שבהם מותרת הפסקת הריון חוקית, תוך התחשבות בנסיבות רפואיות, חברתיות ופסיכולוגיות. החוק עבר מאז תיקון משמעותי בשנת 1997, במטרה להתאים את החוק למגמה קיימת אפילו בפסיקה כדי לאפשר לנשים מידה רבה יותר של אוטונומיה על גופן ועתידן. לפני התיקון, החוק הפלילי אסר בהחלט על הפלה, אלא בנסיבות מיוחדות. כתוצאה מכך, נשים רבות נאלצות לעבור הפלות בלתי חוקיות, תוך סיכון בריאותן ואף את חייהן. תיקונים לחוק הפלילי קובעים מספר עילות שבגללן ניתן לאשה לאישה להפסיק הריון. הסיבות הללו כוללות: המשך ההריון מסכן את חייה או בריאותה של האישה הוא תוצאה של אונס, גילוי עריות או ניאוף בלתי חוקי המשך ההיריון עלול לפגוע קשות בבריאותה הנפשית של האישה; המצב הכלכלי אינו מאפשר היא גידלה את ילדיה. לפיכך, לוועדה להפסקת הריון סמכות לדון בבקשות להפסקת הריון מתחת לגיל 24 שבועות. מעבר לגיל זה יתקיימו דיונים בוועדות מיוחדות.

סיכום ומסקנות

כפי שהוזכר קודם לכן, החוק הישראלי מאפשר לכל אישה להפסיק הריון מסיבות אישיות, אך לשם כך עליה לפנות תחילה לוועדה להפסקת הריון, שבסמכותה לפי חוק העונשין לאשר את ההחלטה. לפיכך, הוועדה להפסקת הריון היא תנאי מוקדם והכרחי ליישום הפסקת הריון. המבקרים טוענים כי מחוקקים מתעלמים מזכויות נשים על גופן ומאלצות אותן לקבל את הסכמת הוועדה לבצע הפלות. המחוקקים התעלמו מזכויות נשים ולא הצליחו לעגן בחוק את זכותן של נשים הרות להפסיק את ההריון מרצונן. להלן הדברים שזוהו בפרשת נחמני:
“הדגש העיקרי על זכותן של נשים לשלוט בגופן הוביל לשלילת מקומם של גברים בהחלטה על הפסקת הריון. כך מתנהלת ישראל, ובעקבות פסיקות דומות בארה”ב ובבריטניה, גבר לא יכול למנוע אישה מלהפסיק הריון, כאילו היא רוצה אם היא תמשיך להיות בהריון, הוא לא יכול לבקש ממנה לעשות הפלה”. “לכל אדם יש את הזכות הבסיסית להיות מוגן מפני חדירות מיותרות לגופו, לא רק בגלל אי נוחות פיזית, אלא בעיקר בגלל הפגיעה בפרטיותו, בהווייתו הייחודית ובבסיס קיומו”
מנקודת מבט זו חשוב לעמוד בכמה חזיתות, תחילה הסכמת האם להפסקה, ולאחר מכן האבחנה בין סיום מוקדם לסיום מאוחר (המכונה בעברית גם שלב החי). משפט, משפט חוקתי ומשפט השוואתי.

השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם :)

כתובת

דוד סחרוב 5, ראשון לציון

טלפון

050-3907996

אני מסכים/ה לתנאי השימוש באתר
ליצירת קשר בוואטסאפ, לחצו כאן
דילוג לתוכן