שירות מילואים בישראל: רקע, חקיקה והשפעות

שירות מילואים בישראל: רקע, חקיקה והשפעות

שירות מילואים בישראל: רקע, חקיקה והשפעות

סקירה קצרה של הרקע של שירות המילואים בישראל

גיוס החובה של אזרחים, המכונה גיוס חובה, משמש בסיס לגיבוש צבאות “עם”. נוהג זה, ללא קשר לרצונות או אמונות אישיות, מאלץ אנשים לשרת בצבא. במדינות דמוקרטיות, שבהן חשיבות עליונה לחופש הפרט, מצב זה יוצר מטבעו סכסוך בין הצבא לחברה. הסכסוך הזה מחמיר עוד יותר בשל העובדה שאזרחים מחויבים לסכן את חייהם למען ביטחון המדינה. הכללת שירות מילואים, מרכיב אינטגרלי בתפיסת “צבא העם”, מחזקת את הקשר בין הצבא לאזרחיו. עם זאת, זה גם מדגיש את האופי המורכב של מערכת היחסים ביניהם. בעוד שמושג זה היה נפוץ בעבר במדינות רבות, הוא פוחת בהדרגה בעולם של היום בגלל גורמים שונים, כולל טרנספורמציות חברתיות ופוליטיות.

מאזני צדק

החשיבות של שירות המילואים בישראל

התגובה הצבאית בישראל מושפעת רבות מרמת האיומים הביטחוניים, מה שהופך את שירות המילואים לנכס מכריע. שירות זה מציע את יכולת ההסתגלות הדרושה כדי להגיב במהירות למצבים ביטחוניים מתפתחים תוך התחשבות בדרישות הצבאיות וההשלכות הכלכליות. אף על פי כן, האפקטיביות של מודל זה נשענת על המוטיבציה הבלתי מעורערת של האזרחים להתגייס מרצון ולשרת במילואים, גם אם זה אומר לסכן את חייהם. ללא מוטיבציה זו, עלולה להתערער שלמות צבא המילואים, מרכיב חיוני בכוחות המזוינים של המדינה, ולסכן בסופו של דבר את יכולתו להגן על האומה.

השינויים בשירות המילואים לאורך השנים

דוד בן-גוריון סבר כי צבא ההגנה לישראל משרת מטרה כפולה – לא רק ככוח צבאי, אלא גם כמכשיר מכריע בעיצוב ואיחוד החברה הישראלית. עם זאת, תפיסה זו עברה שינויים משמעותיים לאורך זמן. נכון להיום, חלה ירידה משמעותית במספר הפרטים המשרתים במילואים, כאשר פחות מ-10% מהנדרשים לשרת ממלאים את חובתם במשך יותר מעשרה ימים בשנה. ירידה זו אינה נובעת בהכרח מהתחמקות, אלא נובעת מתמורות במדיניות צה”ל שאינן מצליחות לנצל במלואן את פוטנציאל הגיוס. מצב זה מעלה שאלות רלוונטיות לגבי הכדאיות העתידית של מודל “צבא העם” ויכולתו של צה”ל להמשיך לטפח אחדות בחברה הישראלית.

המצב הנוכחי שעומד בפני ישראל, המאופיין בירידה במספר המתגייסים ומשרתי המילואים, הוא התקדמות טבעית המוכרת בכל העולם. במדינות המערב, הרצון להשתתף בשירות מילואים התפתח בהתאם לצמיחת המדינה. בשלבים הראשונים היה צורך ברור בצבא איתן ומגוייס, מה שהוביל להגברת המוטיבציה האישית להתגייס. עם זאת, ככל שהמדינה התפתחה וביססה את כוחה, בולטות הכוחות המזוינים פחתה, והפניה את תשומת הלב הציבורית לתחומים אזרחיים אחרים. כתוצאה מכך, פחתה המוטיבציה לעסוק בשירות מילואים.

ההשפעות החברתיות של שירות המילואים

הניתוק החברתי שנגרם עקב ירידה במילואימניקים הוליד תפיסה לפיה מי שלא נמנע משירות נחשב לטיפש. נטל החובה הצבאי נופל על כתפיהם של מעטים, מה שהופך את חיילי המילואים לסמל של תסכול. כתוצאה מכך, השיחה סביב שירות המילואים עברה מדיון בנחיצותו ובחשיבותו להתמקדות חומרית יותר בפיצוי הוגן למתגייסים. שינוי זה מעורר חששות לגבי המוטיבציה של חיילי המילואים, ומצייר אותם כאינדיבידואלים שמתעדפים רווח אישי על פני חובתם. למרות האיום הביטחוני המתמשך, התנהגות זו מזמנת ביקורת ועושה רושם שלמילואימניקים יש את החופש לבחור מתי וכיצד הם משרתים, במקום לראות זאת כמחויבות לאומית.

הסדרים חקיקתיים לשירות המילואים

מאז הקמתו, נושא התגמול והתגמול עבור שירות מילואים בצה”ל היה נושא לוויכוח. כבר בשנות ה-50 הוכר כי מתן פיצוי מספק ממלא תפקיד מכריע בהנעת האזרחים למלא את חובות השירות שלהם. כתוצאה מכך, נבדקו גישות שונות לשיפור מערכת התגמול. בשנת 2008 התקבל חוק לקביעת מדיניות כוללת שתבטיח תגמול הוגן והולם לאנשי המילואים. פרק זה יבחן את אמצעי החקיקה הנוגעים לשירות המילואים בישראל.

המסגרת החקיקתית לפני 2008

לפני 2008, המסגרת החקיקתית המסדירה את שירות המילואים בישראל התבססה באופן בלעדי על חוק שירות הביטחון. חוק זה לא רק מחייב גיוס של אזרחים ישראלים אלא גם מתווה את הדרישה לשרת במילואים. הוא משרטט שלוש קטגוריות שונות של שירות מילואים: שירות שנתי, שירות חודשי או שירות במילואים כתחליף לשירות מילואים. שירות קבוע.

חוק חיילים משוחררים קבע בעבר את הפיצויים עבור שירות מילואים, אך הוא לא התייחס לעובדה שהמעסיקים הם האחראים הבלעדיים לשלם לעובדיהם עבור ימי מילואים מבלי לקבל כל החזר. לכך הייתה השפעה כפולה: היא קיפחה את מי שאינם עובדים שלא קיבלו תשלום עבור ימי המילואים שלהם וערערה את מעמדם של עובדים שהתגייסו למילואים, שכן המעסיקים נאלצו לשאת בנטל הכלכלי של ימי המילואים של עובדיהם ללא כל פיצוי מהמדינה. כדי לתקן זאת, הופעלה מערכת פיצויים חדשה בשנת 1952. מערכת זו מחלקת את נטל הפיצויים בין שלושה גורמים: המדינה, העובד בשירות המילואים והמעסיק. סכום הפיצוי בפועל מחושב כאחוז משכר העובד ונקבע על פי מצבו המשפחתי.

השפעות הכלכלה והחברה על שירות המילואים

בשנת 1959 חל תיקון לחוק זה שקבע את העברת התשלום באמצעות המעביד ואת הפיצויים לאחר מכן לעבור דרך קופת התשלומים של המדינה. מאוחר יותר נקבע כי המעסיק יהיה אחראי לפיצוי ימי מילואים או אובדן ימי עבודה לעצמאים, בעוד שהמדינה תכסה את העלויות במלואן באמצעות המוסד לביטוח לאומי. הסדר זה נקבע במסגרת חוק שירות מילואים למתן פיצוי נוסף עבור שירות מילואים מוארך. התגמולים על שירות מילואים ממומנים מתקציב משרד הביטחון ואינם נסמכים על דמי ביטוח לאומי. המוסד לביטוח לאומי פשוט פועל כצינור כדי להקל על העברת התגמולים הללו לזכאים.

חקיקת שירות מילואים חדשה

בשנת 2005 הועלתה הצעה לחוק שירות מילואים, והיא נחקק רשמית בשנת 2008. חוק זה חולל שינויים משמעותיים, ובהם הקמת מסגרת מובהקת לשרתי מילואים. החידוש המרכזי שמכניס חוק זה הוא יישום שירות מילואים תכליתי ויעיל. בשונה מבעבר, לא כל האנשים שמסיימים שירות סדיר יגוייסו אוטומטית למילואים. במקום זאת, הגיוס יתבסס על הצרכים הספציפיים של הצבא, וכתוצאה מכך שירות מילואים קצר יותר המתמקד באימונים ובחירום. בנוסף, החוק מבטיח כי ניתנים פיצוי ותגמול נאותים עבור שירות מילואים. כמו כן, מושם דגש על התערבות ופיקוח המדינה, מעבר לשירות הביטחון בלבד, בנושאים הנוגעים לחיילי מילואים.

תוכן חוק המילואים החדש

המטרה העיקרית של הקטע הראשוני של חקיקת המילואים היא לבסס את המסגרת למערכת המילואים, תוך התוויית תפקודה ואת הזכויות והחובות של חבריה. חקיקה זו תומכת בתוקף ברעיון שמערכת המילואים היא מרכיב הכרחי בצה”ל, המשמש נדבך יסוד בכוחו. יתר על כן, החקיקה מדגישה את המשמעות של הערכה והכרה כראוי בתרומות של אנשי מילואים לביטחון המדינה.

הסעיף השלישי של חוק המילואים מחייב את צה”ל לקבוע את רמת הבקיאות הנדרשת למערך המילואים ולהתווה את הדרכים להשגתה. זו הפעם הראשונה שהצבא מחויב להגדיר במפורש את הציפיות ותכניות האימונים למערך המילואים. החוק גם קובע את תקני ההכשרה המינימליים ומבטיח שהצבא מספק ציוד מתאים למשימות ולגיבושים. על ידי נטילת האחריות לפקח על כשירותו של מערך המילואים, המדינה מבטיחה שהסטנדרטים שנקבעו מתקיימים. כמו כן, אמצעי זה מקטין משמעותית את תדירות הזימון למילואים, ומאפשר לזמן אנשי מילואים רק כאשר הדבר מתיישב עם הצרכים ויעדי המשימה.

סיכום

בהתייחסו לעניין הפיצויים ביקש המחוקק לקבוע תקנות. אמנם שיטת וחלוקת הפיצויים כבר נקבעו, כאשר משרד הביטחון מכסה את העלויות והמוסד לביטוח לאומי מקל על ההעברה, המעסיקים אינם מושפעים לרעה. עם זאת, סוגיית גובה הפיצוי לא טופלה בעבר. לפני החוק החדש ניתן פיצוי מינימלי עבור ימי מילואים, שהביא לאובדן הכנסה לשכירים ולעצמאים במהלך שירותם. החוק החדש נועד להקל על נטל כלכלי זה באמצעות הגדלת הפיצויים ל-68% משכר הבסיס של קצין המילואים. בנוסף, החוק מכניס תשלום נוסף למי שמשרת במילואים תקופה ממושכת.

נראה כי עקרון היסוד של הצעת החוק מוותר על השאיפה לשוויון מוחלט בצבא ומחליף אותו ברעיון ההגינות. ההצעה מבוססת על האמונה שאין זה מעשי לאכוף שירות שוויוני בשל הדרישות השונות של תפקידים שונים בכוחות המזוינים וחוסר הרצון לכפות על אנשים לשירות. במקום זאת, ההצעה מבקשת ליצור תחושת הגינות. מחברי הצעת החוק טוענים שניתן להגיע להוגנות באמצעות שילוב של גורמים, לרבות הכשרה צבאית יעילה לתרחישי חירום, מתן תמריצים כספיים ופיצויים והענקת הכרה סמלית.

עם זאת, סוגיית הסדרת הפגיעה של משרתי מילואים בהעסקתם הפכה בולטת שוב במלחמה המתמשכת. שירות המילואים יוצר נתק בין המשרתים לחייהם האזרחיים, וגורם לקשיים למעסיקים שנאלצים להתמודד עם היעדרותם החוזרת ונשנית. אמנם קיימת מערכת פיצויים לחיילי מילואים, אך אין פיצוי על הירידה בפריון המתרחשת כאשר משרתים נעדרים ממקום העבודה. בעבר, כאשר שירות מילואים היה נפוץ יותר, כל החברות התמודדו עם האתגרים הללו באופן שווה. עם זאת, בשיעור הנמוך יותר של העסקת משרתים כיום, חברות השוכרות משרתי מילואים מוצאות את עצמן בנחיתות תחרותית, מה שמוביל למגמה של הימנעות מהעסקתם לחלוטין. למרות חקיקה האוסרת אפליה ופיטורין, חברות ללא חיילי מילואים זוכות ביתרון תחרותי, וכתוצאה מכך העדפה להימנע מהעסקת משרתי מילואים.

מזה זמן רב שומרת כנסת ישראל על עמדתה לפיה חיילי מילואים ושירותי מילואים אינם מקבלים שכר הולם עבור העבודה שהם מפספסים בפועל, מה שמוביל להשפעות מזיקות על צמיחתם המקצועית ועל התקדמותם בקריירה. צוין כראוי שעצמאים נושאים בנטל בנושא זה, יחד עם אלה שנאלצים ללהטט בין חובות המילואים שלהם לתעסוקה שוטפת.

גם זכויות ורווחת משפחת חייל המילואים הם שיקול משמעותי. ידוע שכאשר אדם נקרא לשרת במילואים, במיוחד לתקופה ממושכת, יש לכך השפעה על משפחתו. כתוצאה מכך, החקיקה נועדה לתת מענה לכך באמצעות יישום הוראות לכיסוי ביטוח חיים לחיילי מילואים. עם זאת, היא לא נתנה פיצוי בגין היעדרותם מהבית או עומסים כלכליים אחרים העולים על המשפחה בהיעדרם.

בנוסף לחייל המילואים ולבני משפחתו, עלינו להתחשב גם במעסיקים העוסקים ותומכים באופן פעיל בחייל המילואים, מעריכים את תרומתם ושומרים על זכויותיהם. למרבה הצער, מעסיקים אלו הם אלו שסובלים ללא כל פיצוי על החלטתם להזעיק את חייל המילואים. לא רק שהם חווים אובדן כוח אדם והפרעה לפעילות העסקית שלהם, אלא שהם גם מועמסים בתשלומי ביטוח לאומי שוטפים והוצאות נלוות.

לפני שנעמיק בשינויי החקיקה האחרונים, במיוחד ביחס לאחר המלחמה וההתקדמות המשמעותית בשירות המילואים בחמשת העשורים האחרונים, חובה לבחון תחילה את ההתפתחויות המתרחשות במדינות זרות.

למידע נוסף על נושאים דומים, ראו את המדריך לכתיבה אקדמית באתר.

ליצירת קשר בוואטסאפ, לחצו כאן
דילוג לתוכן