פרק זה יתמקד בחקר המסגרת הנורמטיבית החלה במשפט הבינלאומי הנוגע למעצר פלסטינים. מבחינת המשפט ההומניטרי, אצמד לאמנת ז’נבה הרביעית ואבחן את הסעיפים הרלוונטיים הנוגעים למעצרים, עם דגש מיוחד על סעיפים 42 ו-78. בנוסף, בתחום זכויות האדם הבינלאומיות, אבחן שתי אמנות מרכזיות: ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם משנת 1948, במיוחד סעיף 9 (המכונה “ההצהרה”), והאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות משנת 1966, במיוחד סעיף 9 (המכונה “האמנה”). יתרה מכך, אתייחס גם להוראות המפורטות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו משנת 1992, שהוא חוק מקומי אך בעל תוקף בשטחי הגדה המערבית.
דיני המלחמה מקיפים את אמנת ז’נבה הרביעית, שנוסדה בשנת 1949. אמנה זו משמשת מסגרת רגולטורית ליחסים בין הכוח הכובש לאוכלוסייה האזרחית. חשוב לציין שאמנה זו חלה על כל הסכסוכים, ללא קשר לשאלה אם מדינה הכריזה מלחמה רשמית. מדינות מחויבות לדבוק ולספק מערכת מינימלית של כללים להגנה על האוכלוסייה האזרחית. ספציפית, ישנם סעיפים באמנה העוסקים בנושא מעצר אזרחים בשטחים כבושים.
סעיף 42 לאמנת ז’נבה מתווה את התנאים שבהם ניתן לבצע מעצרים. הוא קובע כי מעצר צריך להתרחש רק אם המצב הביטחוני מחייב זאת באופן מוחלט. בנוסף, סעיף 78 קובע כי מעצרים יכולים להתבצע רק אם יש חשש ביטחוני אמיתי. הוראות אלה מעניקות סמכות לבצע מעצרים, אך הן גם קובעות קריטריונים נוקשים להגבלת השימוש בכוח על ידי הכוח הכובש. הדגש מושם על הנחיצות ורמת הסכנה הנשקפת מהאדם הנעצר.
אמנת ז’נבה קובעת חובה הדדית בין צדדים המעורבים במערכת יחסים, הקובעת כי אנשים הפועלים נגד הכוח הכובש יכולים להיות נתונים למעצר. לדוגמה, אם פעולה מבוצעת באלימות כנגד כוח המשיכה, היא נופלת תחת ההוראות המפורטות בסעיף 68. עם זאת, ללא קשר לנסיבות המובילות למעצר, האמנה מסדירה את התהליך, ומכסה היבטים כמו מיקום המעצר, תחבורה , והפרדה, כמו גם רווחתם הפיזית של העצורים, לרבות גישה לאוכל, שתייה ולינה. זאת ועוד, האמנה שומרת גם על זכויותיהם המשפטיות של עצורים, כמפורט בסעיפים 83-88. בעוד שלצבא הכובש יש סמכות לבצע מעצרים, הדגש מושם בעיקר על אחריותם להגן על זכויות העצורים ולהבטיח תנאי מעצר הולמים, בהתאם לחוק.
בהקשר של מסגרת זכויות האדם, קיימות שתי אמנות בינלאומיות עיקריות הנוגעות למעצר פלסטינים בגדה המערבית: ההצהרה והאמנה. סעיף 9 של ההכרזה שם דגש משמעותי על מניעת מעצר שרירותי, מעצר או גלות. כמו כן, סעיף 9(א) לאמנה מתייחס באופן ספציפי לסוגיית המעצרים.
הזכות לחופש אישי ולביטחון היא אינהרנטית לכל אדם. אסור להכניס אדם למעצר או לכלא שרירותיים. אלא אם כן קיימים סיבות ונהלים חוקיים, אין לשלול מאדם את חירותו. במקרה של עבירה פלילית, יש להציג את הפרט באופן מיידי בפני שופט או פקיד שיפוטי מורשה אחר, שעליו לשחרר אותם או להמשיך בפעולות המשפטיות הנדרשות בתוך פרק זמן סביר. כל מי שנשלל ממנו חירותו באמצעות מעצר או מאסר זכאי לחפש צדק באמצעות הליכים משפטיים.
בתחום החקיקה המקומית, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מתייחס לחירותו של הפרט בסעיף 5. עם זאת, חשוב לציין כי זכויות אלו אינן מוחלטות וניתנות לפגיעה בהן, למרות מעמדן הנורמטיבי הגבוה. חוק היסוד קובע הוראות לפגיעה בזכויות מוגנות אלו, כגון הזכות לחירות אישית, על פי פסקת ההגבלה המפורטת בסעיף 8. כאשר בוחנים עניינים של ביטחון הציבור, הופך מאתגר לטעון נגד קיומה של “תכלית ראויה”. “על ביצוע מעצרים. תפיסה זו מאפשרת לכוחות הביטחון להצדיק מעצרים מינהליים בהתבסס על המטרה הראויה והצורך הצבאי או הביטחוני הנגזר ממנה. בעיקרו של דבר, כל דרישה מבצעית הנחשבת תקפה על ידי נציגי הביטחון יכולה להקל על מעצר מנהלי במסגרת “מטרה ראויה”. עם זאת, ישנה חשיבות מכרעת לבחון האם ביצוע המעצרים עומד בכל התנאים המפורטים בפסקת ההגבלה, שכן תנאים אלו הם מצטברים ואי לפגוש רק אחד מהם יכול להפוך את המעשה לבלתי חוקתי.
עם זאת, שמירה על חירותו של הפרט במסגרת מעצר מנהלי אינה המקור הרלוונטי היחיד. בישראל קיימת הסמכה חוקית למעצרים אלו, כמפורט בתקנות ההגנה לשעת חירום שנקבעו בשנת 1945. חשוב לציין כי בהתאם לסעיף 10 לחוק היסוד, תוקפן של תקנות אלו נשמר, ובכך מתבטל צריך להעריך את חוקתיות הפעולה בהתבסס על פסקת ההגבלה. משכך, להלכה ובהתאם למסגרת אכיפת החוק ולהוראות חוק יסוד ותקנות, ניתן לבצע מעצר מנהלי גם אם הוא נראה בלתי סביר או לא מידתי. ניכר כי הוראות חוק היסוד עומדות בפני אתגרים בהגבלת השימוש במעצר מינהלי, המחייבת פעמים רבות את מעורבות בית המשפט להערכת האיזון העדין בין ציווי ביטחון וזכויות אדם.
בדיקה מקיפה של אמנת ז’נבה ועמידתה של ישראל בה נדרשת כדי להבין היטב מדוע תקנות החירום המפורטות בחוק היסוד אינן חלות. בתחילה נימקה ישראל את סירובה להחיל את אמנת ז’נבה על השטחים הכבושים בכך ששטחים אלו נמצאים בשליטת מדינות שלא אשררו את האמנה. עם זאת, הקהילה הבינלאומית דחתה עמדה זו והפעילה לחץ על ישראל באמצעות החלטות רבות של העצרת הכללית של האו”ם ושל ועדת זכויות האדם (הידועה כיום בשם מועצת זכויות האדם של האו”ם) לאכוף את תקנות אמנת ז’נבה בשטחים הכבושים. למרות מאמצים אלה, ישראל נותרה נחרצת בסירובה, בטענה שאמנת ז’נבה היא המלצה בלבד וכי על מנת שתהיה מחייבת מבחינה משפטית, יש לשלב אותה בחקיקה הפנימית של המדינה המסכימה.
למידע נוסף על אמנת ז’נבה או זכויות האדם במשפט הבינלאומי.